<h1>תשב"ץ סימן תמ"ט</h1>
<h2>דף כח:</h2>
כשחוזרים מבית הקברות לבתיהם אומרים ובלע המות לנצח ומחה ה' אלדים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל (עם) הארץ כי ה' דבר. הנשים הולכות לבתיהן תחילה לפי שהמלאך המות והשטן מרקדין לפניהם. ונוטלים ידיהם בבית הקברות וקדמונים החרימו שלא ליטול מן הנהר כי פעם אחת בקשו גוים עלילה והרגו כמה יהודים. ואח"כ קרובי האבל מברין אותו כגון בצים ועדשים שאין להם פה כאבל שאין לו פה מכאן שהוא גלגל החוזר בעולם. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר והמברה הוא בוצע ומברך ברכת המוציא שנאמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם לא הות פרישה. ואין מברין לאשה. כשהמת קבור אז ילקטו עשבים ויאמרו יציצו ויפרחו מעיר כעשב הארץ. ויש לוקחים וזורקים עפר ואומרים זכור כי עפר אנחנו. מה שנוהגין לתלוש העשבי' מן הקרקע בשעה שנפטרי' מן המת נרמז מהאי קרא יציצו ויפרחו מעיר כעש' הארץ שיהו מציצין המתי' כמו עשב בתחיי' המתי' ולפי שנמשלו לעשב תולשין העשב ומה שמשליכין אחוריהם ולא לפניהם לפי שראיתי במדרש שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאה לחזור לאחורי' עד שיתנו לה הקהל רשות וזריקה לאחורי' היא סימן רשות כמו תלכי למנוחייכי. מדרש מה שמטהרין המת לפי שכשהנשמה יוצאה מן הגוף רואה פני שכינה ומחמת פחד פולטת זרע ומטמאה את הגוף. ומה שנוטלים ידיהם כשבאין מן המת לקוברו זהו סימן שלא מת בעון הקהל כלומר ידינו לא היו במיתת האיש הזה כדאמרינן גבי עגלה ערופה ורחצו ידיהם ואמרו ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל. מה שאנו שופכין המים לחוץ כשמתה מרים הנביאה פסק הבאר דכתיב ולא היה מים לעדה שבזכותה היה הבאר הולך ואנו מרמזין לזה שהוא גדול ובדין הוא שיפסקו המים בשבילו. יהי רצון שנזכה ונחי"ה ונירש טוב"ה וברכ"ה וחיים ושלו"ם וכ"ל טוב לחיי העולם הב"א.
